רונית ונדב, הוריו של איתי (שמות בדויים) פנו אלי בעקבות דיווח שקבלו מהגננת. הגננת תיארה את איתי בן 5.1 כילד חברותי, מקובל ואהוד מאד בקבוצה, עם דמיון מפותח ויכולת שפתית טובה, נהנה מסיפורים וממשחק סוציו דרמתי. מנגד, איתי מתקשה להבין הוראות ולהתמודד עם "משחקי קופסא". לדברי הגננת, איתי איטי מאד בהשוואה לבני גילו, מתעייף בקלות ומתקשה לסיים דפי עבודה, נוטה להימנע מהתנסות חופשית בעבודות יצירה כמו - ציור, צביעה בגואש, גזירה והדבקה.
"איתי ילד מקסים! הוא פיקח ויודע מה טוב לו. אם יהיה לו קשה אז בבית ספר כבר ישבו איתו" - אמר נדב.
לעומת נדב, רונית נראתה אובדת עצות לנוכח סירובו של איתי לשתף פעולה ולקבל עזרה: "לפני שנה הלכנו למרפאה בעיסוק דרך התפתחות הילד. היינו רק כמה פגישות והפסקנו כי איתי לא שיתף פעולה עם המרפאה. היא אמרה לנו שהוא עדיין קטן ולא בשל לטיפול. גם בבית אני מנסה לשבת איתו אבל הוא לא רוצה לשבת איתי" - אמרה רונית בתגובה לשאלתי אם איתי נבדק או קבל עזרה מקצועית.
העובדה ששני ההורים נרתמו והגיעו לפגישה, כמו גם ההכרה שלהם ביכולות ובכוחות של איתי והרצון שלהם לעזור לו זכו להרבה הערכה ועידוד מצידי. התיאור יצר רושם שאיתי נזקק לתרגול ותיווך במטלות ויזו - מוטוריות הדורשות תכלול חושי, תפיסה וזיכרון חזותיים ושליטה בתנועות ושרירים עדינים.
אך מה באשר לתחושת המסוגלות ולמוטיבציה של איתי? בראשי התרוצצו הרבה שאלות: האם איתי מתקשה לשתף פעולה על רקע חשש גבוה מפני טעות, כישלון, הפסד, ביקורת? איזה חוויות הוא צבר, מה קרה שם בדרך שגרם לו להפסיק לנסות או להתנגד לעזרה בגיל כל כך צעיר? האם נכון להמתין עד שיהיה "בשל לטיפול", ואם כן, איך נדע שהוא בשל? עד מתי להמתין? כלום ההורים והמטפלים היו מעכבים את הטיפול באיתי לו סבל חלילה ממחלה פיזית הדורשת התערבות? ומה באשר לעובדה שתקופת הגיל הרך מהווה מעין "חלון הזדמנויות" שהולך ומתקצר בהדרגה? כיצד יתמודד איתי עם דרישות בית הספר? כיצד ניתן לקדם את תפקודו בלא שיתוף פעולה מצידו ומבלי שיתנסה הלכה למעשה במטלות השונות? מה צריך לקרות על מנת שיסכים לשתף פעולה ומתי הוא ישנה את עמדתו?
כל השאלות הללו חידדו את המטרה ש"לשמה התכנסנו":
"מה לדעתכם טובתו של איתי בטווח הארוך?" - שאלתי, ושאלה זו כמו פזרה את הערפל והאירה לכולנו את הדרך.
למען הסר ספק: רצוי וחשוב מאד לגייס את הרצון, את המוטיבציה ואת שיתוף הפעולה החופשי של הילד. מרבית הילדים אכן משתפים פעולה ונהנים מהקשר ומתשומת הלב האישית שהם זוכים לקבל במהלך הטיפול.
ואולם, חשוב לזכור שילדים החווים קשיים נדרשים לגייס הרבה מאד כוחות על מנת לבצע מטלות פשוטות, ולא אחת הם גם מודעים לפער בין הרצוי למצוי. על רקע זה גדלים הסיכויים שהילד יעדיף להימנע מהתנסויות אשר מאלצות אותו להתמודד עם קשייו בצורה ישירה. כך קורה שבאופן פרדוקסלי, דווקא בתחומים בהם הילד זקוק ליותר תרגול והדרכה - הוא כמעט ולא מתנסה. לדוגמא, ילדים המתקשים במוטוריקה עדינה יעדיפו שלא לצייר, לא לגזור, לא להדביק וכ"ו. ילדים אחרים החווים קושי בהתמודדות עם בני גילם עלולים להימנע מאינטראקציות חברתיות או יעדיפו את קרבת המבוגר על פני משחק חופשי עם חברים.
אני מניחה שמרבית ההורים יתקשו "לשחרר" באמת את ילדיהם מהצורך לרכוש מיומנויות יסוד על מנת לפתח ולקדם את כישוריהם השונים.
כיצד, אם כן ירכשו הילדים את המיומנויות הבסיסיות וכיצד ישפרו את תפקודם מבלי להתנסות ולתרגל מיומנויות אלה?
ההכרה בחשיבות השליטה של הילד במיומנויות היסוד משקפת את שיקול הדעת, את האחריות ואת תפקידם של המבוגרים לצייד את הילד בכלים יעילים להתמודדות עם משימות החיים. לפיכך, מחובתם של הורים, מחנכים ואנשי מקצוע האמונים על טובת הילד להגדיר לעצמם מה טובתו של הילד בטווח הקצר, אך לא פחות מכך - מחובתם לברר מה טובתו בטווח הארוך. לא מן הנמנע שאחדים מאיתנו יצביעו על סתירה לכאורה בין טובת הילד בטווח המיידי לבין טובתו בטווח הארוך, ואולם, במרבית המקרים אין סתירה בין השניים! יתרה מכך: במקרים רבים הבנת טובתו של הילד בטווח הארוך מהווה מעין מצפן המסייע לנו להחליט כיצד להגיב בטווח המיידי.
"איתי עדיין צעיר דיו כדי להשלים עם ההחלטה שלכם - גם אם כרגע נראה שהיא אינה לרוחו" - אמרתי לרונית ונדב. "רצוי להסביר לו שהחלטתם לרשום אותו לחוג על מנת לעזור לו להתגבר על קשייו. כדאי להמחיש לו כיצד העזרה וה"חוג" שלי יעזרו לו להצליח יותר במשימות השונות. יתכן שבשלב ראשון הוא יתנגד אך ככל שתתמידו ותשתפו פעולה הוא יפיק תועלת מהטיפול. בהדרגה הוא גם יצבור חוויות הצלחה שיגרמו לו הנאה ויגבירו את הנכונות שלו לשתף איתי פעולה".
רונית ונדב נראו לפתע מחוזקים יותר, מעודדים ומלאי תקווה.
בתחילת הפגישה הראשונה עם איתי הוא נצמד לאמו ומיעט לדבר. כעבור זמן הוא הסכים להיכנס איתי ל"חדר המשחקים" ואף השלים עם העובדה ש"החדר הוא כמו גן לילדים ולא להורים". הוא ישב על ברכיי, סרק את החדר בעיניו - אך סרב לבחור משחק כלשהו. שקפתי לו את העובדה שאנחנו עדיין לא מכירים אחד את השני ושגם אני לפעמים מתבישת מאנשים שאני לא מכירה. איתי הנהן בראשו. אט - אט הוא קם מעליי, החל להתנועע בחדר אך עדיין היסס ולא דיבר. הצגתי לו "לוח קסם" עם הטבעת חותמות. ציירתי עם החותמות ומחקתי מספר פעמים. בהמשך הצגתי שיחה משעשעת בטלפון ממשחק. לפתע איתי לקח את לוח הקסם והחל לצייר ולמחוק בעצמו. הוא אפילו בקש שאעזור לו להוציא את החותמת.. בשלב זה איתי החל לדבר בשטף, שיחק בטלפון, צייר בהנאה ציור לקלסר האישי שלו ולאחר מכן נאלץ להסכים ש"תורי לבחור משחק": בחרתי משחק לוטו פשוט. ניכר היה שאיתי התעייף מהר מהמשחק ובחלק מהכרטיסים הוא טעה. בזהירות יתרה עזרתי לו לתקן את הטעות, אך בתוך תוכי תהיתי אם "טעה" כי אכן לא הבחין בטעות או שמא רצה לבדוק את תגובתי לטעות. הזכרתי לעצמי את העובדה שבתחילת התהליך הרבה מאד ילדים נמנעים מלבטא את היכולות שלהם במלואן, ורק בשלב מאוחר יותר מתברר לי שהם מסוגלים ליותר.
פגישה שניה: איתי נכנס לחדר לאחר תזכורת שלי לאמו ש"זהו חדר לילדים". הוא נהנה לגלות את הקלסר עם הציור שהכין בפגישה הקודמת וביקש לצייר בלוח הקסם. כעבור זמן הוא לקח ביוזמתו את הטלפון וניהל "שיחה" עם אביו. כשבקש להוציא משחק אחר - הוא השלים עם תשובתי ש"כעת תורי לבחור מה עושים". איתי התבקש להשלים רצף מדבקות - מסגרת מסביב לשמו הפרטי. הוא השתדל לדייק וזכר את הרצף, ביטא מוסחות ואי שקט מוטורי, אך שיתף פעולה וחיוך רחב התפשט על פניו שעה שסיים את המשימה.
כיום, כחודשיים מתחילת הטיפול, איתי משתף פעולה באופן מלא. בתחילת כל פגישה הוא נהנה לראות את כל העבודות שהצטברו בקלסר שלו. נראה שאיתי מרוצה מהישגיו ואט אט הוא מחזיר לעצמו את תחושת המסוגלות. איתי נמצא בתהליך של רכישת הרגלי עבודה ובה בעת הוא רוכש אסטרטגיותהמסייעות לו להתגבר על קשייו השונים. הוריו שוקלים להשאירו שנה נוספת בגן חובה.
אז לסיכום: כן. במקרים בהם הילד הצעיר מתנגד בצורה גורפת ובלא הסבר הגיוני ורלבנטי, אני מציעה להורים להציב גבול ברור לפיו ה"חוג" (הטיפול) הוא חובה ממש כשם שהמסגרת החינוכית היא חובה. יתכן שבמספר מפגשים הילד ירטון, יבכה, ישב בבטלה, יבחן את כושר עמידתם ונחישותם של ההורים כמו גם את כושר ספיגתו של המטפל. אך מטפל מקצועי יידע להכיל את ההתנגדות, לדובב את הילד ובהדרגה לקדם אותו.
כמעט מיותר לציין את חשיבות הקשר ושיתוף הפעולה בין ההורה לבין הגורם המטפל על מנת שיהיה מתאם במסרים ובתגובות אל הילד.
